תנועת Me Too בהודו בהחלט עוזרת לטורפים מיניים במקומות עבודה. זה תרם להסרת סטיגמה של ניצולים והציע להם מסלולים לריפוי. עם זאת, התחום צריך להתרחב מעבר לנשים עירוניות מנוסחות. למרות הסנסציוניות התקשורתית, יש לזה פוטנציאל לתרום לשוויון מגדרי. בטווח הקצר, זה בהחלט יעורר קצת פחד בקרב הטורפים הפוטנציאליים ויפעל כהרתעה. ציות בגלל פחד אולי לא דבר אידיאלי אבל השני הכי טוב אולי.
בזמן האחרון התקשורת ההודית גועשת בסיפורים על נשים עובדות המפרסמות את חוויותיהן של הטרדות במקומות עבודה ובמסגרות ציבוריות. שמות גדולים בתעשיית בוליווד, עיתונאים, פוליטיקאים מואשמים בעבירות מין, כולל שמות מתועבים כמו אונס. אישים בולטים כמו Nana Patekar, Alok Nath, MJ Akbar וכו' מתקשים להסביר את התנהלותם כלפי נשים קולגות.
זה התחיל כשהשחקן Tanushree Dutta האשים את ננה פטקר בהטרדה במהלך צילומי סרט כבר בשנת 2008. מפל האשמות של כמה נשים עובדות הופיעו באדיבות ההאשטאג בטוויטר #MeTooIndia. ככל הנראה, המדיה החברתית התפתחה כמאפשרת נהדרת עבור הנשים שמסוגלות כעת לשוחח עם אנשים מכל מקום בעולם ולהביע את חששותיהן. יש הטוענים שהצורך במשהו כמו The Me Too Movement נמצא שם מאז ומעולם.
תנועת גם אני נוסדה לא כל כך מזמן ב-2006 על ידי טרנה בורק בארה"ב. כוונותיה היו לעזור לניצולי אלימות מינית. עם תשומת לב לנשים צבעוניות ממשפחה בעלת הכנסה נמוכה, בורק כיוון ''העצמה באמצעות אמפתיה''. היא רצתה שהניצולים יידעו שהם לא לבד בנתיבים לריפוי. התנועה עברה כברת דרך מאז. כעת יש בחזית התנועה קהילה גדולה של ניצולים נטולי סטיגמה שמגיעים מכל חלקי העולם, מכל תחומי החיים. הם אכן עושים שינוי משמעותי בחיי הקורבנות במקומות שונים בעולם.
בהודו, The Me Too Movement התחיל לפני כשנה באוקטובר 2017 כ-MeTooIndia# (כתג hash בטוויטר) שבו קורבנות או ניצולים סיפרו תקריות וקראו לטורפים במשוואות כוח במקומות עבודה ובמסגרות דומות אחרות. תוך פרק זמן קצר זה הפך לתנועה של הפסקה לעבר ''הטרדה מינית''חברה חופשית.
בתגובה לכך, לפני מספר חודשים, מסר איש הקולנוע המפורסם סרוג' חאן הצהרה שנויה במחלוקת ''מה שאישה רוצה תלוי בה, אם היא לא רוצה להיות קורבן אז היא לא תהיה כזו. אם יש לך את האמנות שלך, למה שתמכור את עצמך? אל תאשימו את תעשיית הקולנוע, היא מה שמספק לנו את פרנסתנו." אולי היא התכוונה ליחסים בהסכמה לרווח מקצועי בצורה של 'תן וקח'. גם אם בהסכמה, מבחינה אתית זה עשוי להיות לא נכון.
בהסתמך על הנרטיבים במפל האשמות ברשתות החברתיות, אולם ככל הנראה התקריות שצוטטו לא היו סבירות מאוד להסכמה. במקרה של דחייה על ידי הנשים, ברור שאין הסכמה ולכן אירועים כאלה הם פשעים חמורים שיטופלו על ידי רשויות אכיפת החוק של המדינה. כיצד מתקבלת הסכמה ברורה במשוואת כוח במסגרת עבודה פורמלית יכולה להיות נקודה לדיון.
להודו יש מסגרת משפטית חזקה מאוד להתמודדות עם תקריות כאלה. אפילו הקשר המיני בהסכמה עם הכפוף הופלל. מנגנוני ההגנה בדמות הוראות חוקתיות, חקיקה פרלמנטרית, פסיקה של בתי משפט עליונים, ועדות סטטוטוריות לאומיות ומדינתיות רבות, אגפים מיוחדים במשטרה וכו' לא היו יעילים עד כה במניעת פשיעה נגד נשים במקום העבודה ובמסירה. של צדק.
אולי חלק מהסיבה היא כישלון הסוציאליזציה והחינוך הראשוניים בהנחלת ערכים נכונים לגברים עקב אתוס חברתי פטריארכלי דומיננטי. ברור שיש חוסר יכולת של חלק מהגברים לקבל 'לא' על ידי הנשים כנקודה מוחלטת אפילו במשוואות כוח של דומיננטיות. אולי יש חוסר הבנה והערכה של 'הסכמה'. אולי הם צריכים לחפש ביטוי למיניות מחוץ לעבודה.
אל האני Me Too Movement בהודו היא בהחלט עוזרת 'שם ובושה' לטורפים מיניים במקומות עבודה. זה תרם להסרת סטיגמה של ניצולים והציע להם מסלולים לריפוי. עם זאת, התחום צריך להתרחב מעבר לנשים עירוניות מנוסחות. למרות הסנסציוניות התקשורתית, יש לזה פוטנציאל לתרום מין הון עצמי. בטווח הקצר, זה בהחלט יעורר קצת פחד בקרב הטורפים הפוטנציאליים ויפעל כהרתעה. ציות בגלל פחד אולי לא דבר אידיאלי אבל השני הכי טוב אולי.
***
מחבר: Umesh Prasad
הכותב הוא בוגר בית הספר לכלכלה של לונדון ואקדמאי לשעבר בבריטניה.
הדעות והדעות המובעות באתר זה הן אך ורק של המחבר/ים ושל תורמים/ות אחרים, אם יש כאלה.
