"סוואדשי", גלובליזציה ו"אטמה נירבהאר בהרט": מדוע הודו לא מצליחה ללמוד מההיסטוריה?

להודי ממוצע, עצם האזכור של המילה 'סוואדשי' מזכיר את תנועת העצמאות של הודו ואת מנהיגים לאומניים כמו מהטמה גנדי; באדיבות זיכרון חברתי קולקטיבי מהעבר הקרוב. כך התחברתי ל'תיאוריית ניקוז העושר' והעוני של דדאבהאי נאורג'י ולמאבק החופש המפורסם, הלא אלים, נגד הקולוניאליזם הכלכלי הבריטי, כשבטעות הבחנתי, עוד ב-2006, בלוח המתכת על הקולוניאליזם הכלכלי הבריטי. חזית של בניין במרכז לונדון המזכיר את "דבאחי נאורג'י גר בבית הזה" כחבר בבית הנבחרים. 

מאבקה של הודו לעצמאות נלחם ברובו על בסיס ה'סוואראג'יה (שלטון עצמי) למען סוואשי (תוצרת הודו)' וחרם על מוצרים מיובאים מתוצרת חוץ. 

פרסומת

סוואדשי הפכה כמעט למילה קדושה שעדיין מעוררת רגש של להט לאומני ופטריוטיות. אבל מעבר ללהיטות רגשית, סוואדשי היה עיקרון כלכלי נכון מאוד. זה הוכר כהלכה בפעולה כאשר הסתמכות עצמית כלכלית הפכה לעיקרון המפתח מאחורי בנייה מחדש של האומה בהודו שלאחר העצמאות, כפי שבא לידי ביטוי בפיתוח תעשייתי בקנה מידה גדול שדגל נהרו כראש ממשלה, ובאופן רלוונטי יותר ב"הסתמכות עצמית בייצור מזון" בראשותו של אינדירה גנדי מאוחר יותר. 

אבל בשנות השמונים הודו איבדה את הסוואשי ל'גלובליזציה וסחר חופשי'. הפעם, בריטניה כבר הפסיקה להיות מרכז ייצור וכבר לא חיפשה שווקים. 

צורה חדשה של קולוניאליזם הייתה בפתח ואמן הדרקונים החדש היה פעיל בשקט בחיפוש אחר שווקים חדשים לתעשיות הייצור שלו. 

סין עברה דרך ארוכה מאוד מאומה ענייה בת חמישים למעצמה ניאו-אימפריאליסטית עשירה במיוחד של ימינו, שמזרקת הלוואות זולות למדינות מתפתחות לבניית כבישים, נמלים ומסילות ברזל כדי להביא מוצרים זולים מתוצרת סין לשווקים למכירה. 

ונחשו, מאיפה הגיע השריר הפיננסי או העושר של סין? אתה עדיין יכול לחשוב על  Dadabhai Naoroji's "תיאוריית ריקון העושר'. אף אחד לא היה שם לב לזה אילו הסינים לא זרקו את הטעות של ניהול כושל של משבר הקורונה. המאבק בנגיף הקורונה דרש היצע גדול של מסכות, ערכות בדיקה ופריטים כאלה אחרים מסין. פתאום כולם הרגישו את ייסורי התלות שכן כל תעשיות הייצור נמצאות בסין. לפתע, כולם מציינים שכל המדינות המפותחות נמצאות ברוגז מוחלט עם עלויות אנושיות וכלכליות עצומות, אבל סין ברובה לא מושפעת ולמעשה התחזקה. 

כמו מדינות רבות, גם הודו הפכה ל'שוק' של מוצרים סיניים זולים (למען הדיוק, בין השוק הגדול ביותר). 

התעשיות המקומיות ההודיות כמעט נכחדו עקב תחרות ממוצרים סיניים זולים. כעת, אפילו אלוהויות של גנשה ושל אלים אחרים מיוצרות בסין לצורך פולחן בהודו. אומרים שסקטור התרופות ההודי יקרוס תוך שבוע אם יבוא API מסין יופסק למשך שבוע. האיסור האחרון על אפליקציות טלפון הוא אפילו לא קצה הקרחון.  

שוב הודו הפכה לשוק של סחורות מתוצרת חוץ, אבל הפעם זו לא בריטניה דמוקרטית אלא מה שנקרא סין קומוניסטית.  

ההיסטוריה חזרה על עצמה מבלי שאף אחד שם לב. אבל איך כולם הלכו לאיבוד בגאגא של הגלובליזציה? 

מפלגות פוליטיות ופוליטיקאים הודיים בכל הקשת היו כנראה עסוקים מדי בגילוי טכניקות חדשות של הישארות בשלטון וניצחון בבחירות, בעוד שעמיתיהם הסינים שרפו נפט של חצות בתכנון קפדני לבניית אומה ולביסוס מעמדה של סין בעולם.  

לא משנה, עכשיו יש לנו'אטמה נירבהאר בהרט', כלומר, 'הודו העצמאית'. אבל הודו בהחלט עברה מעגל שלם. 

בהסתכלות על האופן שבו 'תיאוריית ניקוז העושר' התעלמה על ידי יורשיו, דאדבהאי נאורג'י היה מסתובב במקום מנוחתו. 

***

מחבר: Umesh Prasad
הדעות והדעות המובעות באתר זה הן אך ורק של המחבר/ים ושל תורמים/ות אחרים, אם יש כאלה.

פרסומת

השאר תגובה

נא להזין את ההערה שלך!
נא להזין את השם שלך כאן

למען הביטחון, נדרש שימוש בשירות reCAPTCHA של גוגל הכפוף לגוגל מדיניות הפרטיות ו תנאי שימוש.

אני מסכים לתנאים אלה.