המנציח את המיתוס של עליונות הקסטות, חוסר כבוד לרגשות דתיים של אזרחים אחרים וחוסר יכולת תרבותית, מותחן הריגול של שארוח חאן בכיכובו של מותחן הריגול Pathaan הוא דוגמה קלאסית לטקטיקות יחסי ציבור/מיצוב חסרות אחריות בחברה רבים המתעלמת מכבוד ואחווה על פני רווחים מסחריים.
פתאן או פשטון מתייחס תת-קאסטה של מוסלמים בתת היבשת ההודית (צפון מערב הודו, פקיסטן ואפגניסטן), הם בדרך כלל נושאים חאן שם המשפחה והיו לוחמים עזים בהיסטוריה (למרות שג'ינגיס חאן היה מונגולי והאכזרי הידוע לשמצה, טימור היה דוראני; שניהם לא היו פאת'אן). בגלל מאות שנים של סביבה תרבותית-חברתית ייחודית של תת-היבשת, המילה פאת'אן מגיעה עם קונוטציה 'עליון' של שליט לוחם או לוחם קשוח, במיוחד באזור הצפון-מערבי ובכפרי הודו, שם היא לובשת צורה של קאסטה. -עֶליוֹנוּת.
סרט פאטהאן מגיע עם המטען הזה של ההיסטוריה החברתית התת-יבשתית - השימוש בשם, בדיוק כמו ראג'פוט, עשוי למלא חלק בגאווה ובכך לכוון בצורה חלקה את רצונם החופשי לרכוש כרטיסים לתיאטרון. אחרת, למה מותחן ריגול נקרא על שם מה שנקרא קאסטת לוחם ולא בהשראת מנהלי הריגול כמו RN Kao או MK Narayanan או Ajit Doval? למרבה הצער, שם קסטה חצוצרית יכול גם להנציח נחיתות אצל אלו שנמצאים בדרג התחתון של מוסלמי החברה.
יתרה מכך, בידור או כל מפעל מסחרי הפועל בחברה רב-אתנית, פלוראלית צריכים להיות מכבדים ורגישים כלפי הרגישויות התרבותיות והדתיות של לקוחותיהם. לכן, זה היה נוהג טוב לחסוך בצבע זעפרן (שבדרך כלל מקושר למחוזות קדושים בבודהיזם, הינדואיזם מסורתי וסיקהיזם כאחד) מכל התייחסות חסרת כבוד או כל קשר מרמז לוולגריות. או, האם זה היה מסר מכוון (פוליטי) שמטרתו פרובוקציה ויצירת מחלוקת לפני הפרסום? אסטרטגי תקשורת יודעים היטב שאנשים יכולים להבחין בקלות בנקודות השליליות.
אבל מה אם הקהילות המושפעות מתעלמות ומחליטות לא לקנות כרטיסים לסרט הזה? אין בעיה! מעריצי פתאן ושארוך חאן בפקיסטן, אפגניסטן, אזור המזרח התיכון, הפזורה ושאר הודו הם עדיין שוק גדול מאוד להסתמך עליו.
אפשר רק לזכור ולהעריץ את דיליפ קומאר האגדי, הפאטאן האייקוני המקורי מבוליווד.
***
