זהות הודית, תחיית הלאומיות והמוסלמים

תחושת הזהות שלנו היא הליבה של כל מה שאנחנו עושים וכל מה שאנחנו. נפש בריאה צריכה להיות צלולה ומשוכנעת ב'מי אנחנו'. רעיון ה'זהות' שואב רבות מארצנו והגיאוגרפיה, התרבות והציוויליזציה וההיסטוריה שלנו. 'גאווה' בריאה בהישגים ובהצלחות שלנו כשהחברה עושה דרך ארוכה בעיצוב אישיותנו כאדם חזק ובטוח שנוח לו בסביבתו או בסביבתו הקרובה. תכונות אישיות אלו נפוצות בקרב אנשים מצליחים עם מראה קדימה. 'הודו' היא הזהות הלאומית של כולם והודו לבדה צריכה להיות מקור ההשראה והגאווה לכל ההודים. אין שום צורך לחפש מקום אחר בחיפוש אחר זהות וגאווה לאומנית.

"בחרתי בהודו בגלל הייחודיות של המגוון שלה, זה תרבות, זה עושר, זה מורשת, זה עומק, זה ציוויליזציה, זה אהבה אחד לשני, החום. שלא מצאתי בשום מקום אחר בעולם,..., הגעתי למסקנה שהנשמה של הודו כל כך יפה, שכאן אני רוצה לקבל את הזהות שלי,..."
– עדנאן סמי

פרסומת

זהות פירושה איך אנחנו מגדירים את עצמנו, מי אנחנו חושבים שאנחנו. הבנה עצמית זו מעניקה לנו תחושת כיוון או משמעות לחיינו וממלאת תפקיד חשוב מאוד בעיצוב האישיות שלנו בדרך של ביטחון עצמי הכרחי להתגלות כאדם חזק. להיות מודעים לזהות שלנו נותנת לנו תחושת בטחון ושומרת עלינו בנוח. זה עוזר להציב או למקם את עצמנו בעולם. אנו נוטים להבין את עצמנו במונחים של התרבות והציוויליזציה שלנו, ההיסטוריה, השפה, האדמה והגיאוגרפיה שלנו ומתגאים בריאה בהישגים ובהצלחות כחברה. מקורות זהות אלה דינמיים למדי בעולם המודרני. לדוגמה, עד המאה התשע-עשרה יכלו רמאיאן ומהבהראטה להיות המקורות העיקריים של 'נרטיב הזהות' שלנו, המעניקים לנו משמעויות וערכים לניהול חיינו. אבל, הודו השתנתה הרבה ב-100 השנים האחרונות. כאומה, להודים יש כמה הישגים חדשים להזדהות איתם ולהתגאות בהם.

הודו הצליחה באופן סביר בעבר הקרוב - מאבק חופש ותנועות לאומיות, התפתחויות חוקתיות, דמוקרטיה מתפקדת מוצלחת יציבה המבוססת על ערכים אוניברסליים ושלטון חוק, צמיחה כלכלית, צעדי מדע וטכנולוגיה תוססים ומוצלחים בפזורה מעבר לים. אינדיאני זקוק לזהות מחודשת, לסט של סיפורי הצלחה שהודי רגיל יכול להתגאות בהם ולהדוף את תרבות הבושה של התקופה הקולוניאלית... נרטיב הודי חדש להערכה עצמית וגאווה. כאן נכנסת לתמונה ההתעוררות הנוכחית של הלאומיות בהודו שבעה עשורים לאחר העצמאות. הכמיהה הרגשית הלאומית הנוכחית של הודו הגדולה באה לידי ביטוי בימים אלה בצורות שונות, רובן כיום בצורה של תמיכה ב-CAA-NRC.

הודו בהיותה מדינה מגוונת, הייתה מאוד קשובה וסובלנית כלפי דתות אחרות מבחינה היסטורית. מי שהגיע להודו בעבר נטמע בחיים ובתרבות ההודית. מאבק חופש ותנועה לאומנית נגד השלטון הבריטי ומאמצים משותפים של מנהיגים לאומנים של מאבקי חופש איחדו את ההודים מבחינה רגשית ועזרו לקחת את ה'לאומיות ההודית המבוססת על תרבות וציוויליזציה' לגבהים חדשים. אבל, היה לזה גם צד הפוך - חלק טוב של מוסלמים לא יכול היה להתייחס לזה. הנרטיב שלהם על 'אחדות בין מוסלמים' המבוסס על אמונה ומכאן 'תיאוריית שתי המדינות', הוביל בסופו של דבר ליצירת פקיסטן האסלאמית על אדמת הודו. זה הותיר צלקת עמוקה במוחם של אנשים ונראה שאף קבוצה לא נפתרה ויצאה ממנה עדיין. מוסלמים הודים, מהיותם שליט הודו במשך כשמונה מאות שנים ולאחר שהצליחו ליצור את פקיסטן, התחלקו בסופו של דבר לשלוש מדינות. חוסר הבהירות של הזהות העיקרית בקרב מוסלמים בשילוב עם תחושת חוסר הביטחון הביאו למעט בידוד רגשי. גם לאחר העצמאות, גיבוש הלאומיות ההודית לא היה קל. היא התמודדה עם מספר אתגרים, כולל אזוריות, קומונליזם, קסטיזם, נקסליזם וכו'. מלבד מאמצים מאורגנים, ספורט במיוחד קריקט, סרטי בוליווד ושירים תרמו תרומה משמעותית בגיבוש הלאומיות ההודית, אולם התגברות על קווי השבר בחברה נותרה הכרחית.

זהות הודית

למרות המטען הרגשי ונטל ההיסטוריה בקרב ההינדים, מקרים כמו אירוח של דגלי פקיסטאן בקשמיר, חגיגת תבוסתה של הודו במשחקי קריקט בחלקים מסוימים של המדינה, או מקרים של איום במלחמת אזרחים או סיסמאות כמו "לה אילה אילה...." על ידי כמה גורמים מוסלמיים רדיקליים במהלך ההפגנות האחרונות של CAA-NRC, לא רק יוצר ומנציח אי בהירות זהות בקרב המוסלמים, במיוחד בני הנוער, אשר בתורו מונע ממוסלמים להשתלב במיינסטרים ההודי, אלא גם מרחיק את רוב אוכלוסייתם מהם. למגמה זו יש היסטוריה ארוכה בהודו. אתה נוטה לראות את הציוויליזציה מתנגשת במונחים של "לאומיות הודית מבוססת טריטוריה" לעומת "לאומיות מבוססת אידיאולוגיה אסלאמית" כאשר חלק מהמוסלמים מסתכלים מעבר להודו לעבר ערבים ופרסים שמחפשים זהות וסיפורי גאווה לאומיים. זה לא עוזר בהנחת יסודות חברתיים-פסיכולוגיים תקינים ליצירה ולגיבוש של "זהות הודית" ומכאן העמימות והתנגשות הרגשות הלאומיים. כתוצאה מכך יש לך מעטים כמו סרג'יל אימאם, שלכאורה אינו גאה בהודיות שלו. ליתר דיוק, נראה שהוא נורא מתבייש להיות הודי עד כדי כך שהוא רוצה להרוס את הודו ולהקים מדינה אסלאמית. אפילו לדוגמא אחת כזו יש השלכות נוראיות על התודעה והרגשות של הרוב. גם לא ההערות של כוכבי בוליווד הבלתי מודיעים כמו סייף עלי עוזרות שאמר ש"רעיון הודו" לא היה שם לפני השלטון הבריטי.

הודו אכן צריכה להתמודד עם מספר נושאים, כולל עוני ורווחת עמה, במיוחד שכבות חלשות מודרות לשוליים. חשוב לא פחות הוא התמודדות עם כוחות צנטריפוגליים שונים ושילוב אינדיאנים מבחינה רגשית באמצעות נרטיב של 'הודו הגדולה' (משהו כמו 'אקסציונליזם אמריקאי'). המפתח הוא הקניית 'זהות הודית' ברמת הסוציאליזציה הראשונית. זה המקום שבו תפקידם של מוסלמים מעמד משכיל במיוחד הופך חשוב מאוד.

איך מוסלמים הודים יכולים לתרום? ולמה הם צריכים לעשות?

הלב והמוח שלנו, כלומר. תחושת הזהות שלנו היא הליבה של כל מה שאנחנו עושים וכל מה שאנחנו. נפש בריאה צריכה להיות צלולה ומשוכנעת ב'מי אנחנו'. רעיון ה'זהות' שלנו שואב רבות מארצנו ומהגיאוגרפיה, מהתרבות ומהציוויליזציה ומההיסטוריה שלנו. 'גאווה' בריאה בהישגים ובהצלחות שלנו כשהחברה עושה דרך ארוכה בעיצוב אישיותנו כאדם חזק ובטוח שנוח לו בסביבתו או בסביבתו הקרובה. תכונות אישיות אלו נפוצות בקרב אנשים מצליחים עם מראה קדימה. 'הודו' היא הזהות הלאומית של כולם והודו לבדה צריכה להיות מקור ההשראה והגאווה לכל ההודים. אין שום צורך לחפש מקום אחר בחיפוש אחר זהות וגאווה לאומנית. אינדונזיה היא מקרה מוצלח וראוי לשקול וחיקוי; 99% מהאינדונזים חסידים של האסלאם הסוני, אבל ההיסטוריה והמסורות והתרבותיות שלהם מושפעות מאוד ממגוון דתות כולל הינדואיזם ובודהיזם. והם גיבשו את "זהותם" סביבו ומתגאים בריאה בתרבות שלהם.

התפתחות משמחת אחת במהלך הפגנות ה-CAA הייתה השימוש בסמלים לאומיים הודיים (כמו תלת-צבע הדגל הלאומי, ההמנון והחוקה) על ידי המפגינים. רק המראה של זה ריכך את לבם של רבים.

רבים מפקפקים בפרס פדמה שרי לעדן סמי ורמזן חאן, הידוע גם בשם Munna Master (אביו של Feroze, שמונה לאחרונה לפרופסור של BHU לסנסקריט) על תרומתם, אבל אני רואה אותם כתורמים ומפיצים את הרעיון של "הודו הגדולה" במהלך חייהם - בעוד עדנאן הודיע ​​לעולם שהודו גדולה מספיק כדי להיות הזהות העיקרית שלו, נראה שרמזן מדגים שהתרבות והמסורות ההודיות העתיקות שכדאי לשתות ולחייה לפיהן (עד כדי כך שהוא גרם לבנו להפוך לפרופסור להודית עתיקה שפה סנסקריט) ואף אחד לא צריך להסתכל מעבר להודו בחיפוש אחר גאווה ומודל לחיקוי עבור עצמו ועבור הדור הבא שלו.

***

מחבר: Umesh Prasad
הכותב הוא בוגר בית הספר לכלכלה של לונדון ואקדמאי לשעבר בבריטניה.
הדעות והדעות המובעות באתר זה הן אך ורק של המחבר/ים ושל תורמים/ות אחרים, אם יש כאלה.

פרסומת

השאר תגובה

נא להזין את ההערה שלך!
נא להזין את השם שלך כאן

למען הביטחון, נדרש שימוש בשירות reCAPTCHA של גוגל הכפוף לגוגל מדיניות הפרטיות ו תנאי שימוש.

אני מסכים לתנאים אלה.